את הבאים לאולם הגדול של התיאטרון הקאמרי מקדמת תמונת ענק של שדה חמניות. אלה החמניות שכיסו את פני הכפר הסובייטי שהסיפורים של שוקשין חושפים, ושאלביס הרמאניס והשחקנים מביאים לבמה. מדי סיפור מתחלפים הפנלים עם תצלומי הענק, ואנחנו מקבלים עוד נוף כפרי פסטורלי ועוד פני אדם מרתקים מצולמים.

כל התפאורה היא רצפת עץ בהירה וספסל ארוך. על הספסל הזה יושבים השחקנים. חלקם מוסרים את הסיפור, כמעט כנתינתו. חלקם מבצעים את התפקידים. תחילה אנחנו נחשפים לסיפורי כפר תמימים, בעל הקונה לאשתו מגפיים מבלי שיידע את מידת רגליה וזוכה באהבתה, פועל המשקיע את כל משכורתו במיקרוסקופ כדי לתהות על חיידקים ובחור החוזר הביתה לכפר שלו אחרי היעדרות ארוכה. הסיפורים פשוטים, שמחים-עצובים, ובעיקר ספוגים אהבת אדם.

להקה מעולה של שחקנים, מספרים שהם גם זמרים ורקדנים מוליכה אותנו לחלק השני, בו נעשה המרקם האנושי של חיי הכפר התמימים אפל וקודר יותר, כשהוא מתערבב עם חיי העיר הסובייטית. לבמה נוספים אביזרים מרתקים, וסיפורי האהבה הופכים קשים, כואבים ואלימים, מבלי לאבד את אהבת האדם שבהם. על הבעל שהעריץ את אשתו, אחות בית החולים המפלרטטת, הבוגדת בו, והוא כנקמה חותך לעצמו בגרזן שתי אצבעות; רקדן הרחוב המחפש את אושרו בחיי נישואין מדכאים (בקטע בו יש גם וירטואוזיות מוזיקלית-ריקודית), עיוור המתפרנס משירת רחוב ומאבד אפילו את עניינם של המתעדים את מוזיקת הרחוב, והאסיר שחוזר הביתה למשפחה ומספר להם שריצה את עונשו, כשמסתבר שברח שלושה חודשים לפני שחרורו, כדי להגשים את חלום החופש, ועתה הוא חוזר לכלא. אלכוהול, כמובן, רגש עז, ואיזו פשטות של מסירת סיפור על אנשים קטנים, אומללים ומעוררי אהבה וחמלה.

התיאטרון הקאמרי מארח את תיאטרון האומות ממוסקווה ב"סיפורי שוקשין", על פי הסיפורים הקצרים של וסילי שוקשין. בימוי: אלביס הרמאניס